שחרית גולדינג מתארת את אחד מאותם אנשים שדווקא ביום האישה צריך להוקיר במסגרת הרבה מאבקים של נשים לשילוב בכל תחומי החיים: גבר הגון, מכיל, בעל עקרונות ויושרה, ללא תסביכים, שפשוט פתח לבחורה את הדלת. במקרה שלה זה היה אדוארדו קברל, מאמן הרוגבי המיתולוגי בבאר שבע.
״אמא שלי במקור וולשית והיא עבדה עם אדוארדו, וכשהם הגיעו באופן טבעי לדבר על רוגבי הוא הציע שתשלח את הבנים שלה לקבוצה. היא ענתה שבנים כנראה לא יגיעו אבל הבנות שלה כן. אז אחותי הגדולה הגיעה ראשונה ואני אחריה. אם אדוארדו לא היה אדוארדו – כנראה לא הייתי מגיעה לזה״.
בת כמה היית?
״15״
זה לא גיל בו נהוג לשחק ספורט-מגע מעורב.
״אדוארדו לא היה אחד ששם על הכללים. באה מישהו שרוצה לשחק אז הוא נתן לה. הכללים שלו היו משהו כמו שבנות 17 שיחקו מול בני 15 ובנות 15 מול בני 13 כדי לאפשר את זה״.
ולא שיחקת מול בנות בכלל?
״עד גיל 18 לא יצא לי לשחק במשחק של נשים בלבד. שיחקתי מול נערים. לא חשבתי על זה אף פעם״.
כולם קיבלו את זה?
״היו כאלו שסירבו לתקל אותי כי אני בת״.
מאילו סיבות? דת? אגו?
״לא יודעת. הרוב כן קיבלו, אני זוכרת בחור מאשקלון, בחור גדול מאד, הוא אמר ׳אני לא אתקל אותך. כי את בת׳״.
מתי שיחקת פעם ראשונה במשחק נשים?
״היו שחקניות בכמה מקומות, באה שרון שהייתה עולה חדשה, וארגנה קבוצה ישראלית כדי לצאת לטורניר באמסטרדם. התארגנו לקראת הטורניר והשתתפנו אבל אחרי זה הקבוצה התפרקה. אבל הבנות שהיו שם – שני, יאנה, טניה, עוד מובחרות, היו הבסיס לקבוצת הנשים הראשונה בירושלים״.
חטפתן שם ראש?
״חטפנו שם בראש. אבל קיבלנו המון המון פרגון כמי שמתחילות קבוצה במדינה בלי קבוצות נשים. היה ממש מגניב. אני חושבת שנתנו לנו פרס של ׳הקבוצה המבטיחה׳. אני זוכרת שם קבוצות אנגליות, הולנדית, רומניות״.
קצת מתגעגעת לזמנים שהכל פורץ דרך וראשוני?
״כן, אבל זאת האבולוציה של הדברים״.
ראיתי את הנבחרת בקיץ בסבב האירופי. זו אווירה טובה, אבל כבר לא רק האווירה של בירה אחרי משחק, אולי יש את זה, אבל אלו נבחרות לאומיות בענף אולימפי שצריכות לתת דין וחשבון על תוצאות. להביא תוצאות למדינה שלהן
״כשאני שיחקתי זה כן היה בירה אחרי משחק. עדיין חלחלו לנו לנו להיות ספורטאיות ולא לשתות אחרי משחק אבל זו הייתה האווירה. אבל היינו מעטות, היה ברור מי משחקת, היום אני רואה תחרות אמיתית על מקומות. אני רואה שחקניות הרבה יותר טובות. אני רואה למשל את נעמה בדיחי, שחקנית מדהימה שרואה את המשחק מעבר למה שאחרות רואות – זה עולם תחרותי אחר וטוב שככה״.
***
היום היא מאמנת את ״חזירות הבר״ חיפה ועדיין משחקת. וגם מעבירה שיעורי טאג רוגבי לתלמידים ותלמידות חטיבת ביניים בבית ספר בו היא מלמדת אזרחות והיסטוריה.
תקופה מאתגרת ללמד אזרחות..
״מאד״.
כמה נשים יש השנה בחזירות הבר?
״השנה שנה קשה מאד. יש 12-15 שחקניות רשומות. מגיל 17 עד אלי שאני בת 42״.
זה ריאלי ככה שנגיע לרוגבי-15? זו שאיפה?
״אני חושבת שזה לא רחוק. חושבת שזה יקרה בשנים הקרובות. אל תשכח – אני גדלתי ברוגבי-15 ועזבתי את זה רק כשכבר לא יכולתי לשחק עם הבנים. אבל צריך להבין שזה ספורט אחר לגמרי. שביעיות זה ספורט מהיר, כייפי. 15 ימשוך גם בנות כבדות יותר שיש להן המון מה לתת בספורט הזה״.
זה צריך לקרות מלמעלה למטה? נבחרת, ואז להתרחב, או לבוא מלמטה?
״למרות שאני באיגוד חברת הנהלה…. אני מאד מאמינה מהלמטה למעלה. אולי לא מועדונים בודדים, אבל אולי כמה מועדונים יחד יקימו בתחילה קבוצה ויהיו כמה קבוצות לצאת לדרך. לא חושבת שנכון להקים נבחרת לפני זה. עשינו כמה מחנות והיה מעניין. פתאום היו מספיק פרופיות לעשות סקראם כמו שצריך״.
סקראם זה הדבר הכי מרגש בספורט?
״לגמרי״.
זה נראה כמו לגיון רומאי מתקדם במבנה.
״חייבת להגיד. שהוא גם מרגיש ומריח ככה״.
הנה השאלה הכי מפגרת שתתקלי בה. האם צריך מסיבות של פוליטקלי קורקט לשנות את השם של התפקיד ההוא עם השם הבעייתי (hooker)?
״אנחנו צוחקות על זה חופשי. כל הזמן. תמיד שואלים ׳מי הזונה היום?׳. בדיחה שלנו מותר להגיד. אבל לא צריך לשנות את שם התפקיד. זה לא קשור – She is hooking the ball – זה פשוט התיאור״.
*
דיברתי פעם עם שחייניות, שחייניות מעולות – הן ייצגו את ישראל באליפות עולמית – הן סיפרו על כך שהן כמעט פרשו בשלב מסוים. לא בגלל דימוי גוף, אלא בגלל בריונות מילולית מהסביבה. זו בעיה ברוגבי נשים?
״ברור שנתקלתי בזה הרבה מאד בהתחלה. דיבורים כמו ׳זה רוגבי אז את בוצ׳ה׳ או ׳את דווקא לא נראית כזאת גברית׳. היום אני נתקלת בזה עם נערות שאני מאמנת ובהחלט צריך לדבר איתן על זה. אבל אני לא חושבת שה ייחודי לרוגבי. אני חושבת שאישה נתקלת בזה בכל ספורט בו היא משחקת״.
בהחלקה על הקרח זה בטח לא ככה
״כמה שאתה טועה. גם בזה אישה תתקל בכך. אולי אפילו יותר כי הגוף שלה חשוף יותר ואז היא שמנה מדי או רזה מדי ותמיד יש מה להגיד. ואני אגיד לך משהו – אני נתקלת בזה גם אצל נערים. זה מדאיג אותי יותר באיזשהו מקום״.
את סבלת מזה באופן אישי?
״אני אשקר אם אני אגיד לא. יש אנשים שאמרו דברים שבגלל זה אפילו כבר לא חברים שלי. בתקופה שחיפשתי זוגיות היו בחורים שאמרו ׳וואו זה יותר מדי בשבילי שאת חזקה׳. כנראה צריך למצוא את הבחור המתאים. בן הזוג שלי ואב שני הילדים שלי מתאמן בMMA. אז הוא כנראה לא מרגיש מאויים. אחרי שנולדה השניה, מיראי, הוא זרק אותי חזרה לאימונים. אמר ׳תחזרי להתאמן, נהיית בטטה׳״.
לקחת אותנו לשאלה הבאה. רוגבי והריונות
״אז בהריון הראשון עם הבן שלי אמריס, כן, כן, שם וולשי, הפסקתי לשחק אבל התאמנתי עד חודש רביעי. הרופא אמר לי שאם זה מה שהגוף שלי יודע לעשות אפשר להמשיך עם זה רק להמנע ממגע. לא תכננתי לחזור אבל אז המאמנת נכנסה להריון וביקשו ממני לאמן. כבר עשיתי קורס מדריכים. אבל אמרתי להן – אם אני כבר יוצאת מהבית אני גם משחקת״.
סיפרה לי אלופה אולימפית בקייקים, אפילו זכתה בעוד זהב אחרי הריון ראשון, שההריון השני הוא המכה האמיתית
״זה נכון. אני חזרתי אבל הגוף כבר פחות סוחב. הגוף חוטף יותר. אבל זה קשור גם לעוד דברים. גיל בוודאי תורם לזה ולכך שזמן השינה שלך מתקצר ממש. יש שניים בבית״.
ישחקו רוגבי?
״כבר עם כדור שניהם״.
מה הקושי העיקרי בקידום רוגבי אצל ילדות?
״כמובן חוסר החשיפה. זה ספורט בכלל לא ידוע בישראל. וחוץ מזה באמת שיש גישה שזה לא קריטי שבת תעשה ספורט. שזה בסדר שהיא רק תצייר ושתעסוק באמנות. אבל תראה – יש לזה גם צד שני. בגלל שזה ספורט לא ידוע ואין המון תחרות הוא הרבה פעמים הזדמנות נוספת. כתבה לי אמא אחת שהבת שלה קטנטונת ולא טובה בשום ספורט ולכן שונאת ספורט. פתאום היא בטאג רוגבי של שחרית ולא מפסיקה לדבר כמה זה כיף. אז החסרון פה יכול להיות במידה מסוימת גם יתרון״.
הדבר הכי טוב ברוגבי?
״מעצים אותך. את עם הסנטר למעלה״.
(רונן דורפן)
