ב-7 באוקטובר היה מור קליפון , שחקן נבחרת ישראל, במזונטה, לחופי האוקיאנוס השקט במקסיקו. טיול עם בת זוגו שרון. ״ב-2 בלילה הבת זוג שלי ישנה. אני מסתכל בטלפון ורואה מלא הודעות מהחבר׳ה בצבא. מתקשר לאימא שלי והדבר מתחיל לחלחל. מחפש דרך להגיע לארץ. לקח לי שבוע להגיע בארץ – הייתי על גבול הדכאון – מאד רציתי לחזור לחברים. הצלחתי להגיע . ב-16 כבר התגייסתי. הגדוד עצמו תפס קו בגזרה הצפונית בתוך שעות מתחילת המלחמה. לקח לי תשעה ימים להגיע״.
אני תופס אותו ביום השחרור כ-140 יום אחר כך. בשיחה על אחד הלבטים האופייניים ביותר לרוגבי הישראלי – בין צבא לקריירה מקצועית.
איפה אתה עכשיו?
״קיבוץ צובה. גדלתי פה. אני גר פה כרגע״.
מה עושה בחיים?
״לומד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות״.
ואיך באמת הגעת לרוגבי?
״התחלתי בגיל 12, הייתה קבוצת נוער של ירושלים בצרעה. שיחקתי עם החבר׳ה של אחי, ארבע שנים מעלי. הייתי ילד גדול. קיבלתי בראש כמובן אבל אחרי תקופה כשהתחלתי לשחק עם ילדים בגילי היה לי מאד פשוט. משם זה התגלגל. בגיל 14-15 התחלתי לסוע לתל אביב לאימונים. חוזר באוטובוסים בלילה מארלוזורוב. הגעתי לנבחרת נוער ולקראת הצבא גם לבוגרים״.
בחור חזק, גדול, מדינת כדורסל, למה לא לשם?
״היה לי קטע עם כדורסל כשהייתי יותר צעיר. אבל אין מה לעשות – משהו ברוגבי קרא לי״.
באיזה גיל הגעת לנבחרת?
״הייתה פעם יוזמה של האיגוד לשלוח שחקנים לאנגליה וצרפת. אני הייתי בשנה הראשונה, הגעתי לצרפת בגיל 18. הייתי כבר בנבחרת הבוגרת אז. שיחקתי שם עונה במאקו, ליד ליון, קבוצה בליגה השלישית, קבוצה מאד טובה״.
מה הכי שונה שם?
״קודם כל שפה ומנטליות. אבל הגענו ישראלים, יש בגילנו אולי 100 שחקנים בארץ, פתאום אתה רואה המון קבוצות של גילאי 18 ו-19 במועדון אחד. זה מטורף. רואה גם קבוצות לגילאי 5, גילאי 8. המתקנים סוף העולם. תנאים רפואיים״.
די אלים הרוגבי שם?
״מאד מאד אגרסיבי. הולכים מכות בכיף. אפילו נהנים מזה. בלי פחד״.
אז אנטואן דופונט זה לפוסטרים ולטלוויזיה, אבל ברמת השטח זה קטטה?
״כן , אבל תראה איזה יופי הוא בשביעיות?״
איך הלך לך בצרפת. זו תכנית טובה לרוגבי הישראלי?
״אני חושב שהקבוצות האלו בצרפת זה המקום הכי טוב לישראלים. כי אנחנו באמת יכולים להיות מועילים עבורם. הם מקבלים שחקני נבחרת טובים לרמה שלהם. נכנסנו לעניינים, אפילו הובלנו שם את הקבוצה. אני למשל בקשר עם ישי ועם גולדין שהיו באירלנד. אני אומר לך – לא אותו משחק ולא אותה רמה. לא אותה כמות אימונים – רופא, כירופרקט, כל דבר שאתה יכול לחשוב עליו. צרפת, דעתי האישית, עדיפה בהרבה. אחרי שנה גם קיבלתי הצעות להשאר להמשיך כמה עונות, אבל הרגשתי שזה לא בשבילי.
רצית ללכת לצבא?
״בטח, אפילו כשחזרתי הייתי ספורטאי פעיל. חתמתי ויתור והתגייסתי לגולני״.
סליחה על ההכללה, כדורגלנים ג׳ובניקים לא יבינו אותך…
״זה החינוך שלי. אין מה לעשות. בקיבוץ שלי מחנכים לקרבי. גם הרגשתי שבארץ באותה תקופה האופציה של הרוגבי לא באמת מקדמת אותך. או שאתה מתנתק מהמשפחה הבית החברים והמדינה ושם את הרוגבי במרכז ועובר לחוץ לארץ, מתנתק מהחיים בארץ. או שאני חוזר לכאן מתגייס, עושה שירות כמו שצריך, ובצד משחק בליגה הישראלית ובנבחרת״.
התחרטת אי פעם?
״האמת שלא. הכרתי בגולני את המשפחה השניה שלי. לא מוכן לוותר על הדבר הזה. חברים הכי טובים. תראה – הולך איתם למלחמה״.
מתי חזרת לרוגבי?
״שיחקתי קצת בסדיר בסופי שבוע ואחרי זה חזרתי בהדרגה. שיחקתי בתל אביב הגעתי לנבחרת. בשנתיים האחרונות נכנסתי לעניין יותר חזק. קצת התאמנתי גם עם תל אביב היט. זה נחמד והם חבר׳ה מגניבים. אבל הרוגבי לא הדבר שמוביל אותו בחיים. זו תשוקה אבל יותר אמצעי לפריקה והנאה״.
הצבא פוגע? זה ריאלי לחזור לרמה אחרי שירות מלא?
״אין ספק. יד על הלב – אם אתה הולך לקרבי כבר לא תהיה אותו שחקן. יצאתי עם פציעות מרובות. לא פציעות ירי אבל חבול בכל מקום אפשרי. ואחרי הצבא אתה רוצה לטייל ולראות עולם. פחות מסתדר עם קריירה מקצועית״.
אז הנה שאלה קלישאתית: ייצגת את ישראל, שרת את ההמנון, נלחמת עבורה במגרש. ועכשיו המדינה מבקשת ממך ״לייצג״ אותה במלחמה. אפשר איכשהו להשוות?
״במידה רבה דווקא כן. אני רואה את זה כמעט יד ביד. האגרסיביות ברוגבי זה דבר שיכול לשרת אותך ממש בצבא. רוגבי בסוף זה סוג של מלחמה. זה שלושים אנשים שנלחמים על הניצחון. והמנטליות שדוחפת קדימה בלי פחד. זה משהו שמשרת את עצמך. לפני משחק כשאני מטריף את עצמי באיזשהי דרך – אני יכול לעשות את זה בצבא. קורא איזה משהו. אני צריך להעלות דרגה של אינטנסיביות. לפעמים אני נותן לעצמי את הכאפה לפרצוף שאני נותן לעצמי גם לפני משחק רוגבי. להטרף. להיות מוכן למה שיבוא״.
אבל ברוגבי זה בנטרול הבעיה ״הקטנה״ של סכנת חיים
״כן. כמובן שאתה מפחד ומי שיגיד לך שהוא לא מפחד הוא שקרן. אבל גם ברוגבי פחדתי. בצרפת היו משחקים שפחדתי. אבל באמת מאז הצבא הבנתי שבסוף הכל בראש. אין פחד. אף אחד לא יכול לנצח את הראש ואני לא מפחד ברוגבי״.
איפה המוטיבציה שלך כרגע לרוגבי?
״כרגע פחות בראש שלי. אם אני לא אכנס עכשיו חזרה לראש של סטודנט לא יהיה טוב. אז אני לא כל כך שם ברוגבי. מרגיש שנתלשתי לארבעה חודשים וצריך להתאפס על החיים. אני מגיע קצת לתל אביב לאימונים כשאני יכול, לטאץ׳. אבל בטוח שאני אחזור – רוגבי זה לא דבר שעוזבים״.
חזרת בסדר?
״חפיף (צוחק). זה לא פשוט. היו אנשים שעזבו תוך כדי מלחמה. אבל יש לי נפש חזקה. טפו טפו. אני לא איש של צבא או איש מערכתי. כל הסיפור הוא כי המשפחה השניה שלי שם. חברים שלי. אני לא אשאיר שם לבד חבר שלי״.
יש לך מושג מתי המשחק הבא שלך?
״עם יד על הלב. כרגע לא״.
