השופטת הראשונה

ארבע שופטות רוגבי פעילות בישראל מתוך סגל שיפוט כללי של 20 שופטים והמספרים רק משתפרים. בקורס השיפוט הנוכחי נמצאות שלוש שופטות עתידיות בצד שני שופטים. כשהעתיד כל כך שוויוני זה הזמן לדבר עם פורצת הדרך, ליאת גלר, שהייתה השופטת הראשונה בישראל.

היי ליאת, מאיפה את?

״גדלתי בקרית גת, ואחרי שסיימתי עם האוניברסיטה עברתי למרכז. כ 10 שנים האחרונות גרה ברמת גן עם אשתי. אתה שואל איך קוראים לה…. גם היא ליאת….

איך הגעת לרוגבי?

״הכרתי את המשחק דרך אחי אלון ששיחק.אבל לא ממש רציתי לשחק. הלכתי לכמה אימוני ניסיון ולא אהבתי. שנים אחר כך, חברה מאוד טובה שיחקה בקבוצה בת"א והיו לה רק דברים טובים להגיד אז החלטתי לנסות שוב, ואז כבר התאהבתי במשחק מהאימון הראשון״.

אז שיחקת?

״התחלתי לשחק באוגוסט 94' וסיימתי לשחק באופן רשמי בסוף עונת 2015-16. אחר כך עוד שיחקתי משחק פה ומשחק שם, אבל לא באמת התאמנתי ללשחק. במהלך השנים ששיחקתי (ורק כשחקנית) שיחקתי בת"א, רעננה, חיפה וירושלים״. 

ולשיפוט איך הגעת?

״לגמרי במקרה. מועדון רעננה עשו משחק של אולדיז נגד צעירים, ולא היה מי שישפוט. ג'רמי (שאודר) ואלון (אחי) שיכנעו אותי לשחק והאמת שלא לגמרי היה לי מושג מה אני עושה. אבל קיבלתי הרבה מחמאות מהשחקנים וממש ממש נהניתי. התחלתי לשפוט קצת יותר בנוער ודי מהר התחלתי לשפוט גם משחקי 15 ובסופו של דבר נהניתי מזה יותר משנהניתי לשחק״.

תני לי מקרה אחד בו אמרת לעצמך, לשפוט זה אכזרי ולמה לי את זה..

״אכזרי זו מילה מאוד קשה, אבל היו משחקים (ולא הרבה!) שתוך כדי פשוט לא נהניתי, אם זה בגלל שהקבוצות על המגרש שיחקו בצורה אלימה ולא ספורטיבית, או – ובעיקר – בגלל התנהגות של הקהל. היו שני מקרים מאוד שונים. אחד בארץ שהקהל של אחת הקבוצות היה אלים מילולית כלפי ויצר אוירה מאוד לא נעימה גם עבור השחקנים שלהם על המגרש. הקפטן של הקבוצה היה נהדר וכל פעם תפס אותי וביקש ממני להתעלם ומאוד פירגן. יום אחרי צלצל אלי יו"ר המועדון וחצי התנצל על ההתנהגות שלו ושל שאר האוהדים, אבל זה היה די חסר טעם ונדמה לי שאחר כך לא הסכמתי לשפוט אותם שוב. בדיעבד הצטערתי שלא ירדתי מהמגרש באמצע המשחק. אולי זה היה גורם לי להראות לא מקצועית, אבל גם היה מעביר מסר מאוד חד משמעי לגבי הקו האדום שהם עברו.
להבדיל, באחת מאליפויות אירופה היה מזג אויר מאוד קשוח (קרוב ל 40 מעלות) ולא דאגו למספיק מים עבור השופטות וגם לא היו מי שיעזרו לנו אז היינו 5 שופטות ששפטו פחות או יותר בלי הפסקה במשך יום שלם של טורניר שביעיות בחום אדיר. היו לי כמה רגעים של "מה אני עושה כאן?" אבל בסופו של דבר היה טורניר מוצלח״.

ומקרה בו השיפוט מילא אותך בתחושת סיפוק ואמרת לעצמך איזה כיף

״הייתי בליסבון ושפטתי שם משחקי נוער של מועדון מקומי. הקבוצה שהיתה אמורה להגיע לשחק נגד העד 18 שלהם לא התייצבה והילדים היו ממש עצובים (ובצדק). הם היו בסגל מלא של 25 שחקנים אז הצעתי למאמן שנעשה משחק פנימי מלא עם כמה שאפשר למלא יחד עם כמה ילדים מגודלים מקבוצת עד 16 שלהם. הם ממש שמחו והתארגנו והיה אחר צהריים במצב רוח מרומם של כולם. 

מעבר לזה בכל פעם ששפטתי בחו"ל הייתי מרוצה מההזדמנות לפרסם את ישראל בכלל ואת זה שיש כאן רוגבי בפרט. הרבה יותר קשה להביא קבוצה מאשר שופט/ת בודדים וכל הזדמנות כזו גרמה לי להרבה גאווה בזה שאני מייצגת את ישראל בכל מיני מקומות שונים״.

האם הרוגבי משנה חוקים יותר מדי? לפעמים קשה לאוהדים לעקוב

״אני חושבת שלא רק לאוהדים קשה לעקוב, אבל אני חושבת שמרבית החוקים באמת נעשים כדי לגרום למשחק להיות פשוט יותר. לא הכל מצליח ועובדה שיש חוקים שמבוטלים אחרי שמנסים אותם. אני כן אגיד שלפעמים הסיבה שמשנים את החוק היא בגלל לחצים פוליטיים ולא באמת לטובת המשחק, אבל רוב המחשבה היא לטובת המשחק וזה מה שחשוב״.

אם היו נותנים לך לעשות שינוי אחד בחוקה – מה הוא היה?

״ענישה הרבה יותר מחמירה בכל מה שנוגע לפגיעות ראש בשחקנים ושחקניות. אני חושבת שלא מספיק נעשה כדי להרתיע פגיעה כזו. זו צריכה בעיני להיות הרחקה הרבה יותר משמעותית וכואבת – אין שום שחקן שהקריירה שלו יותר חשובה ממניעה של פגיעת ראש לטווח קצר או ארוך. באותה נשימה אני רוצה להוסיף שלדעתי ברגע שמוציאים כרטיס אדום על תאקל גבוה זה חייב לבוא יד ביד עם הורדה של השחקן שנפגע ל HIA. אם הפגיעה היתה מספיק חמורה לכרטיס אדום, היא חד משמעית מספיק חמורה לבדיקת רופא״.

ההבדלים בין לשפוט נשים ולשפוט גברים

״תלוי כמובן ברמה, אבל באופן כללי המשחקים של הגברים יותר טכניים ומהירים אז צריך להיות על הילוך מהיר כל הזמן. מצד שני, אצל נשים אפשר להתרכז בלשפוט את המשחק כי יש הרבה פחות אגו שצריך לנהל אצל הקבוצות ואין ויכוחים בלי הפסקה או סיטואציות של אלימות שבהם צריך להפריד בין שחקנים שרבים על המגרש״. 

שחקן או שחקנית אהובים עליך בעולם

״לוסי מולהול, הקפטנית של נבחרת אירלנד בשביעיות. מעבר ליכולות הטכניות הפנטסטיות שלה, היא צנועה בצורה בלתי רגילה ובנאדם נחמד בצורה יוצאת מן הכלל״.

מי הג׳נטלמן ומי הג׳נטלוומנית ברוגבי בארץ

״השם הראשון שעולה לי לראש זה סיריל מוריס ז"ל. בנשים, שחרית גולדינג, המאמנת של חיפה״. 

את מי הכי סיוט לשפוט?

״את אח שלי. למזלי זה לא קרה כבר הרבה שנים״.

מה אנשים הכי לא מבינים לגבי הסקראם?

״הכל. אף אחד לא מבין כלום בנוגע לסקראם וכל מי שאומר אחרת משקר. זה חצי בהומור וחצי לא בהומור – כי זה משהו שנראה מאוד מרשים כשזה עובד, אבל כשמשהו לא בסדר אף אחד לא יודע מה באמת היה לא בסדר למעט מקרים שנורא ברור. הכל שם תלוי בפרשנות של השופט״. 

האם רוגבי מספיק בטוח לדעתך?

חד משמעית לא. כמו שאמרתי מקודם, אני חושבת שלא נעשה מספיק סביב נושא הפגיעות ראש, ובלי קשר, הרוגבי עדיין סובל מתדמית אלימה ולא עושה לעצמו טובות כשמדברים בצורה חיובית ונוסטלגית על שחקנים אלימים (Enforcers) ומתלוננים כמה רך (soft) הספורט נהיה.אני חושבת ששום ספורט לא שווה נזקים לטווח ארוך, ובאופן כללי צריכה להיעשות עבודה מאוד משמעותית סביב הכנה פיזית ומנטאלית לכל נושא המגע ובכלל הכנה פיזית נכונה וראויה״. 

כשאת צופה ברוגבי בטלויזיה האם את לפעמים מקללת את השופט?

אף פעם לא, לא בטלויזיה ולא כשאני במגרש (מה שכבר לא קורה). אני יכולה מאוד להתרגז ולהגיע לטונים גבוהים, אבל אף פעם לא באופן אישי ובודאי שלא להגיע לניבולי פה.
צריך לזכור שבסופו של דבר אף אחד על המגרש לא חף מטעויות – לא השחקנים, לא השופט ולא הצוותים בחוץ. יותר מזה, השופט נמצא שם במקום – הוא בטוח רואה (או שלא) דברים שאנחנו תלויים בשידור ובזוית הצילום. זה רק ספורט!״