דיברנו עם יו״ר איגוד הרוגבי, עופר פביאן על מצב הענף אחרי ארבע שנות כהונה. על תכנית עשר השנים, הנבחרות, שווק הרוגבי, רוגבי נשים ועוד
(רונן דורפן)
ארבע שנים בתפקיד יכולים להרגיש כמו שבוע עו עשר שנים?
לפעמים כך ולפעמים כך.
בוא נגיד שחוץ ממלחמה וקורונה זאת הייתה תקופה די שקטה?
כן.…
אז מה בדיוק היו האתגרים של שתי ״התקלות״ האלו ספציפית לרוגבי ישראל?
הקורונה, באופן פרדוקסלי הועילה קצת בשלב הראשון. כי היינו בגרעון גדול. ובגלל שלא הייתה פעילות ותקצוב מדינה הוא בפיגור של שנה וחצי זה סייע לסגור את הגרעון. פיטרנו עובדים וניהלנו לבד את האיגוד שנתיים וחצי עד שעלינו עם הראש מעל המים, שכרנו מנכ״לית, בוני גוטפריד-מנור, והתחלנו לבנות קדימה.
בצד המקצועי אחר כך החלו כמובן הבעיות. אנחנו ענף מגע 15 על 15. אז גם כשאפשרו לג׳ודו להתאמן 1 על 1 אנחנו היינו סגורים. וכשכבר חזרה הפעילות, כל עיטוש השבית קבוצות שלמות לחמישה ימים ואנשים לא יכלו להמשיך כי הם לא יכלו להפסיד שבועות בעבודה בגלל אימון. רעננה הושבתו שלוש פעמים. ואז משרד הספורט החליט שבגלל שלא קיימנו ליגה סדירה בתקופת הקורונה, הוא שולל לנו את כל התקציבים. ובשנת 22 התקצוב של ענף הרוגבי עמד על אפס עגול.
המלחמה? אתה רואה. ירידה בפעילות. שינויים בתכנית הליגה האזורית שהייתה צריכה לכלול יותר קבוצות. שחקן שנפצע. שחקנים במילואים.
טוב, הכותרת לקדנציה שלך היא תכנית עשר השנים – להגיע לגביע עולמי או למשחקים אולימפיים. מתי זה החל?
רשמית היא תכנית בת שנה, אבל הניצנים שלה מוקדמים יותר ומבחינתי היא הסיבה שאני עושה את תפקידי. זה התחיל במחנה אימונים בדרום אפריקה באקדמיה בסטלנבוש. הרעיון היה להתחיל לגייס תרומות, יצרנו קשרים אבל בשלב ההוא לא גייסנו שקל אחד.
אבל כמה חודשים אחרי זה, פתאום נחתמו הסכמי אברהם, ואנחנו היינו הנבחרת הראשונה, שבעצם ממשה אותם בנסיעה לאיחוד האמירויות. הייתה נסיעה מרתקת ומרגשת, והבאתי איתי ברכה מצולמת בוידאו מהנשיא ריבלין, שהוקרנה על המסך הענק, וסביב הסיפור הזה גייסנו כבר מאה אלף שקל בתרומות, מאנשים שהסיפור נגע בהם ורצו לקחת בו חלק. וזו הייתה התחלה. וכן הבנתי שאתה צריך תמיד סיפור סקסי למכור.
כמה חודשים אחרי זה איגוד הרוגבי האירופי פרסם את תחרות הסופרקאפ. נבחרו שבע מדינות שהן בדרג השני באירופה, גיאורגיה, פורטוגל ודומיהן, והשמיני היה ג'וקר. אמרו מי שרוצה שיגיש הצעה.
ואנחנו בחוצפתנו הגשנו הצעה. כל המשתתפות היו מדינות סביב ה-20 בעולם, משתתפות גביע עולמי, ואנחנו מקום 60 ולא רואים את הגביע העולמי עם משקפת.
אבל ההצעה שלנו זכתה מתוך 13 הצעות אחרות. והסיבה הייתה שפגענו בדיוק במה שהם חיפשו. אמרנו להם ׳אם תיתנו לנו את הכרטיס כניסה, זה הפטיש שאיתו נשבור את תקרת הזכוכית. נהפוך את ישראל ליעד אטרקטיבי לכל שחקן רוגבי יהודי בעולם׳.
וככה נולדה תל אביב היט, ומי שעמד מאחוריה, זה אותם אנשים שבישלנו להם ארוחת ערב בסטלנבוש חצי שנה קודם. הם גייסו כשלושה מליון דולר במשך השנים והשם האחד שאני רוצה לציין הוא עדי רז, הוא היושב ראש של היט, והרוח החיה מאחורי גיבוש הקבוצה והכל.
ראיתי במכתב שהוצאת טיפה אכזבה מההיט?
אני אקרא לזה רגשות מעורבים. זה לא אכזבה מההיט, זה אכזבה מאיתנו ומההיט. ברור, ההיט כקבוצה עם סיפור הצלחה. אני מאוכזב מההצלחה שלנו לחבר את זה לרוגבי הישראלי. בשנה הראשונה זה עבד קצת יותר טוב, אבל בשנתיים שאחרי זה זה לא עבד בכלל. יש נסיבות מקלות, כאמור קורונה ומלחמה, ובכלל ההיט לא היו בארץ הרבה זמן. ויש לציין שכן היו חיבורים כאלה ואחרים.
אתה מתכוון לכך ששחקנים בהיט יהיו במועדונים?
בשנה הראשונה, עשינו דראפט לכל השחקנים של ההיט, שהתאמנו גם עם מועדונים. לא יצא להם הרבה לשחק, בגלל לו״ז וכאלה, אבל כל מועדון קיבל שניים-שלושה שחקני היט, שבאו לאימונים, עזרו באימונים ועזרו לחבר. חלק מהמועדונים אירחו את ההיט לאימון משותף. הפועל היוצא היה גם נוכחות קהל במשחקים. למרות שלא היו לנו הרבה הזדמנויות לארח בבית. בשנתיים אחרי זה, כשכמעט ולא היה חיבור, אז את הקהילה המקומית זה פחות עניין.
אבל יש לך מישהו כמו תומאס ברמן – הוא שחקן בהיט, הוא מנהל מקצועי בהדרים, וצוחקים שכמעט לא מתקיים אימון בארץ שהוא לא שם באיזשהו תפקיד.
כן. זה סיפור הצלחה. תומאס ברמן מבחינתי הוא נער הפוסטר של כל התוכנית הזו ותוכנית עשר השנים. אבל בשנתיים שלוש הראשונות תומאס ברמן היה יוצא מהכלל שהעיד על הכלל. כשיהיו לי עשרה תומאס ברמנים, אז אני אדבר אחרת.
אבל אני אומר את זה לא בקטע של ׳עשינו טעות׳. כי מה שקרה הוא שההצלחה של ההיט הביאה אנשים להאמין שזה אפשרי. כשההיט שיחקו נגד הרומנים בעונה השניה, על המגרש היו בשלב מסוים שבעה ישראלים וניצחנו בבערך שלושים הפרש. נכון שחלק מהישראלים היו מחליפים ונכנסו רק לרבע שעה, אבל רומניה זו מדינה של גביע עולמי.
ככה מתחילים. אתה זוחל, אחרי זה הולך, בסוף אתה יכול לרוץ.
אז אולי אתה סתם עומד עם סטופר לגבי ההיט? עכשיו קווין (מוסיקנט) המאמן הלאומי אומר שהוא יזמן את ליאנדרו גאון לשחק עם ההיט. אלו הזדמנויות שפעם לא יכולנו לתת לשחקני נוער
צריך לתת לזה יותר זמן. בגלל זה אני אומר שאני לא אגיד שעשינו טעות, אוקיי? כי ההצלחה של התל אביב היט בעצם הולידה את תוכנית עשר השנים.
הולך להיות כנראה שינוי בתל אביב היט. עוד אין החלטה רשמית אבל המטרה היא לא לזכות בסופרקאפ אלא להגיע למצב שיש לנו 50% ישראלים לא רק בסגל אלא גם על המגרש, ולהתמודד בתנאים כאלו. ואז בעוד שנתיים-שלוש אנחנו נקטוף את הפירות בדירוג העולמי של ישראל בעולם הרוגבי.
זה ריאלי?
בסוף השבוע בסיום הליגה האזורית, הקו הקדמי של הצפון שביצע את המהפך היה כולו ישראלי: ניצן רייזל, סער גלר, סיני נאנס. שלושה ילדים שעוד לא בני 25. ויש לך את ליאנדרו גאון וסאשה פרטוש וכמובן תומאס. הילדים האלו שיחקו בכבוד נגד ארמיה, קבוצת ליגה ראשונה בגיאורגיה, שיחקו נגד איי מטאי מפיג׳י.
ועכשיו חשוב לציין: איפה סער גלר למד לשחק ׳הוקר׳? בתל אביב היט כשהתאמן איתם. הוא בכלל לא היה בסגל שלהם אבל בגלל שהייתה מלחמה והם היו בפורטוגל וקפריסין והונגריה, שלחנו אותו להתאמן איתם. הוא היה בכלל ׳פלנק׳. אמרו לו שם ׳אתה לא מספיק מהיר לעמדה הזו. אבל תעבור ל׳הוקר׳, תלמד עמדה חדשה. תתאמן, תעבוד על מאסה ותעלה 15 קילוגרם׳. שנה אחר כך הוא בליגה האזורית ומשחק ׳הוקר׳ מצויין מול קבוצות מגיאורגיה ופיג׳י.
זה המסר לכולם לגבי השחקנים בתכנית ההתאזרחות. בזמן שנזיר (גסנוב) ותומאס ונמאני (בולירואהרואה) מחכים להשלים חמש שנים הם מתאמנים איתנו, מאמנים אותנו, מעלים את הרמה. עשינו עכשיו מחנה רוגבי 15 לנשים. אנחנו רק מתחילים בזה אז הרמה מאד ראשונית. ומי על המגרש מאמן אותן? קווין כמובן, הווארד מניסי שחקן דרום אפריקה A, נזיר גסנוב – נבחרת רוסיה, קוליסי גומה – שחקן סופר-ראגבי. זה לוקסוס וזה מתאפשר בגלל התל אביב היט והליגה האזורית.
אבל אני אומר שצריך יותר חיבור. כשאירחנו את הבלק ליונס מגיאורגיה האיצטדיון היה די ריק כי שחקני ההיט התאמנו פחות עם הקבוצות. אבל במצב בו יהיו 7-10 ישראלים על המגרש אני לא יכול לראות מצב בו לא כל עולם הרוגבי הישראלי מגיע.
ליגה אזורית 2024, בוא נסכם
אנחנו נעשה עוד תחקירים מסודרים ונראה איפה אפשר להשתפר אבל בסך הכל זו הייתה הצלחה מאוד גדולה. אני יודע מהשחקנים כמה הם נהנו. עם הישראלים מהמועדון שלי, לאו וסשה, אני מדבר טיפה יותר אבל גם חברים ממועדונים אחרים אמרו לי שמבחינתם זו זכות גדולה להתאמן ברמה כזאת. אז מהבחינה הזו המטרה הושגה.
אני מאוד מרוצה גם מכך שהשחקנים הזרים אמרו לי שהיה להם טוב. הם נהנו אפילו יותר מאשר בתקופת התל אביב היט כי הם הרגישו שהם מתחברים. ואלו לא רק דיבורים. יכול לספר לך על ׳ביג ג׳י׳ (מהללי דלאמיני) שעוזר מאד לבחור צעיר בקהילה שלנו שמתמודד עם בעיות. החיבור הזה לא היה קיים אם לא היה את החיבור הזה בו השחקנים באים ומתאמנים עם המועדונים במסגרת הליגה האזורית.
נרחיב את הליגה בימי שלום?
כשישבנו מול לוח ריק עם טוש ביד, דיברנו על שלוש קבוצות ישראליות ושתיים-שלוש זרות כל שנה. זה הסדר גודל שנראה לנו הגיוני בהינתן הפוטנציאל לשחקנים. מה שאומר סביבה של 80 שחקנים ישראלים. השנה איבדנו שחקנים למילואים אז לא תמיד התאפשר.
איפה רוגבי הנשים עומד אחרי ארבע השנים הללו?
אני רוצה להגיד מתפתח אבל זה קצת קשה לי. כי אנחנו כל פעם מרימים את הראש וחוצים גבול מסוים ואז קצת נופלים. עלינו לאורך התקופה הזו משש לשמונה קבוצות והשנה זה שוב ירד ל-7. אז ברור שיש קושי עם המלחמה אבל בסך הכל אני חושב שהכיוון הוא טוב.
מבחינת נבחרת בארבע שנים הנשים עלו מהדרג השלישי לשני ולמעשה בטורניר האחרון הן אפילו סיימו מקום אחד מעל הגברים. אני חושב שהן מתנהלות מצוין ויש שם אווירה מאד מאד טובה. זה נכון לכל הענף. השנה כשהיו חסרות שחקניות בקבוצות, כי שחקניות פונו וגם גויסו, קבוצות עזרו אחת לשניה.
יש עוד שינוי מבורך שלא אני יזמתי אותו אבל מאד מברך עליו. אם היית מסתכל על תקציבי האיגוד ועל ועדות האיגוד לפני 5-6 שנים, היית רואה סעיף של ׳ועדת נשים׳. באו חברות הנהלה ואמרו ׳למה יש ועדת נשים? זה לא ספורט אחר׳. אז השיווק משותף לכולם. ואם יש ועדה מקצועית לנבחרות – היא לשתי הנבחרות. וזה עובד מצויין. הן היום חלק אינגרלי מכל הפעילות.
אני לא רוצה להיכנס פה לניתוחים חברתיים, אבל יש תחושה שרוגבי זה ערים מבוססות, קיבוצים, תל אביב, ופחות למשל ערי פיתוח – איך מתמודדים עם זה?
העניין הקריטי הראשון הוא ׳משוגע לדבר׳. הייתה פעם קבוצה בבאר שבע שהקים אדוארדו קברל זכרונו לברכה, שאפילו לקחה אליפות. שיחקו בה גם שחקנים בדואים מהפזורה. כשבא משוגע כמו אדוארדו אפילו למקום לא הגיוני כמו באר שבע אז הוא עושה שם רוגבי. והבן שלו עושה את זה היום במודיעין. ׳המשוגע לדבר׳ הוא קריטי.
הדבר השני זה שילוב של תשתיות. לא יכול להיות שמאה אחוז משעות המגרש של מגרש עירוני הולך לכדורגל. תן כמה שעות לרוגבי. תן כמה שעות לפריסבי. תן לענפים יותר קטנים להרים את הראש ומי יודע – אולי חלקם יניבו תוצאות?
קווין מוסיקנט, המנהל המקצועי, מאמן הנבחרת, איפה עומדת העבודה שלו?
קווין הוא נכס עצום לאיגוד ולרוגבי הישראלי. אחת החוזקות שלו – הוא יודע במה הוא טוב. ככה למשל הוא אומר שהוא לא מאמן שביעיות וכבר כמה שנים מביא כל פעם מאמין שביעיות אחר. השנה זה יהיה זאק (לאבהלאבה, המאמן הפיג׳יאני של יזרעאל וכוכבי הצפון). חלק מהאתגר שלנו זה שקווין עובד אצלנו בחצי משרה. למזלנו מאז שקמה תל אביב היט יש לו חצי משרה שם. לפני זה הוא חילק את הזמן בין ישראל לדרום אפריקה.
לאנשים תמיד יש מה להגיד על מאמנים. אבל הבן אדם יוצר לך יש מאין קבוצה שעושה חצי גמר בשנה הראשונה ושני גמרים אחרי זה מול אריות רוגבי מול ספרד פורטוגל. מביא לפה צוות מקצועי מהשורה הראשונה ושחקנים שלא יכולנו לחלום עליהם. והוא יוצא דופן בכך שהוא יכול מצד אחד להוביל קבוצה מקצוענית להתחרות בסופר קאפ ומצד שני לעמוד על הדשא עם שחקנים ושחקניות מתחילים.
חלק חשוב מהתפקיד שלו הוא לבנות הדורות הבאים של מאמנים בישראל. כל החיילים הספורטאים שלנו עשו קורסי מדריכים על חשבוננו והבאנו מדריך מגיאורגיה להסמיך אותם לדרגה 2 של הרוגבי העולמי. על הדרך המדריך הסמיך את קווין שעכשיו יכול להסמיך אנשים לבד בישראל. זה שינוי עצום.
חייב לשאול אותך שאלה כזאת: למה לסמן תכנית כל כך אמביציוזית כמו העפלה לגביע העולם? הרי גם אם נעשה הכל – אולי נפסיד משחק עליה על פנדל או פציעה – יש מזל בספורט. הרי גם אם אנחנו עובדים נכון מדינות כמו בלגיה, הולנד וגרמניה לא יושבות במקום, אז קשה להגיד שסיכויי ההצלחה מאד גבוהים.
אני אגיד לך את האמת. אין לי ממש בעיה אם לא נגיע לגביע העולם. כמובן שאני מאוד אשמח להיות יושב ראש איגוד הרוגבי או אפילו אוהד במצב כזה ולראות את הנבחרת שלי משחקת על הדשא ואת הדגל שלנו מונף. אבל הסיבה שאני עושה את זה זה כי גם אם לא נגיע אני יודע מה התכנית משיגה.
נניח, נהיה מדורגים באזור ה-20 ומשהו ובמקום 800 ספורטאים יהיו לנו 2500 או 3000 או מותר לחלום גם על 5000. אם נגיע ״רק״ לזה עשינו רע?
בסך הכל אנחנו לא עושים קיצור דרך. יש דרך הרבה יותר זולה ובטוחה להגיע לגביע עולמי. אפשר לקחת 25 דרום אפריקאים ופיג׳יאנים ולעשות להם מחנה בדרום אפריקה ואיכשהו נעמוד בדרישות ההתאזרחות. אז נהיה כמו נבחרת הבייסבול. אין לי כל רצון לזה.
אבל אנחנו מביאים אנשים לכאן. ואני מארח שחקנים ואחרים מארחים. כי התכנית הזו היא עבור ניצן רייזל וסער גלר למשל. גלר כבר היה עמוק בתוך תוכניות לנסוע לניו זילנד לחצי שנה שנה לשחק שם הוא שמע שאנחנו עושים ליגה אזורית הוא אמר ׳בוא נראה מה זה, מקסימום אני אלך לניו זילנד שנה הבאהד. זו מבחינתי הצלחה פנטסטית של התוכנית שלנו.
לאו גאון לא היה בדרך לשום מקום וסאשה לא היה בדרך לשום מקום וסיני לא היה ועוד שחקנים. ורדי עשה גיחונת לגרמניה וחזר. לא לכל שחקן מבטיח יש אפשרות להיות בחוץ לארץ מבחינה כלכלית. הבאנו את זה לכאן, עם כל המלחמה מסביב, אבל עשינו את זה עבור השחקנים הישראלים הצעירים.
