מהקו הקדמי

במילואים, בהתנדבות, על המגרש. פרח איתיאל שחקנית נבחרת ישראל מובילה מהקו הקדמי

כשפרח איתיאל ממושב שאר ישוב לא נלחמת במגרש במדי רוגבי היא עסוקה פחות או יותר… בהכל. המלחמה הוציאה ממנה מכלול תכונות ויכולות נדירות. 

זה התחיל מתפקידה כמ״פ בפיקוד העורף. תפקיד אליו קודמה רק השנה. ״הייתי אחראית שישה שבועות  על 50-60 חיילים. היינו אחראים על העיר אשדוד. זה היה מתיש. היו לנו מספר תפקידים: להגיע לאזורי פגיעה ולהתמודד עם נזקים. לייעץ ביצירת אזורים מוגנים. גם להראות נוכחות בעיר ולהגביר את תחושת הבטחון. ואז שחררו אותנו ופתאום מתוך פעילות נון-סטופ מצאתי את עצמי קצת על הספסל. אז בתחילה לקחתי 8-10  חיילים והלכנו לעין הבשור לקטיף חסות. זה חשוב הדברים האלו. חיילים שמשחררים אותם באופן מפתיע יכולים לחוש פתאום חוסר משמעות״. 

אחר כך, כעובדת סוציאלית, הלכה לטפל בניצולי המסיבות. זה היה במרחב מוגן שהוקם עבורם ברשפון. והגיעה גם לאילת לעבוד עם צעירים מהעוטף.

העבודה עם ניצולי המסיבות היא מאתגרת. ״אצל מי שעברו את האסון במהלך חוויות פסיכדליות נשברו העוגנים. נעלם הבטחון בטבע. ריקודי הטבע באיזשהו מקום החזיקו אותם. צריך למצוא דרכים לבנות מחדש את העוגנים הללו. אתמול למשל ערכתי להם סדנא בטבע ליד אילת״. יש בטיפולים בסיטואציות הללו גם אספקט מעניין. כיום חלק מהחומרים אותם צורכים במסיבות משמשים לטיפולים.  

היא עשתה זאת כשאסון המסיבות והאסון בכלל לא רחוקים ממנה. היא ביקרה אחרי השחרור במושב ישע את חברתה לגליל עליון, אורנה קדמן. אחיה של אורנה, שחר גל קדמן, היה במסיבת הטבע הקטנה פסיי-דק. במשך כמה ימים נחשב נעדר. עד שהתברר שנרצח.

זמן לאימוני רוגבי היה בכל התקופה הזו?

״בקושי. במהלך המילואים עשיתי קצת אימוני מסירות עם החיילים שלי. לימדתי אותם כמה טריקים. אחד מהם יתחיל בקרוב לשחק בתל אביב. אבל חוץ מזה עשיתי קצת כושר אבל לא יכולתי להתאמן ברצינות״.

בשנה האחרונה הייתה שותפה לזכיה של גליל עליון בגביע המדינה לשביעיות. כרגע השחקניות לא יודעות מתי יתחדשו האימונים. עם הנבחרת זכתה במקום התשיעי באליפות אירופה דרג ב׳. מקווה שתוכל להמשיך עם הנבחרת: ״חשוב שנוכל להמשיך למרות המלחמה״.

את רוב העונה שעברה העבירה בוויקלו באירלנד ובקיימברידג׳ אנגליה, שם שיחקה גם ראגבי 15 מלא –  אותו עדיין אין בארץ. ״רוגבי 15 לנשים עדיין לא ריאלי בארץ. פול השחקניות לא גדול. רק כ-100 עד 150״. היא אומרת. היא גם משתתפת בדיונים לגבי דרכים להגדיל משמעותית את מספרי השחקניות. 

לרוגבי הגיעה בלימודיה במכללת תל חי. ״בתחילה חברה המליצה לי אבל זה לא נראה לי. נראה לי ספורט גברי כזה. אבל אז היה יום גיוס לרוגבי במכללה והבנות נראו לי מגניבות אז הלכתי״.

ורוגבי לימד אותה המון.

 ״זה ספורט קבוצתי. ספורט שאין בו כוכב אלא רק שיתוף פעולה. הוא מוציא ממך הכל – את הכוח, את הכושר, את התחרותיות. אבל הדבר הכי יפה אולי היא האבחנה בין אלימות לאגרסיביות. התאקל למשל. את יכולה להכנס בתיקול חזק במישהי ומיד אחר כך להושיט לה יד. היא אפילו תעריך אותך על התיקול. ברוגבי מסירים את מחסום הגוף. תמיד מלמדים אותנו לא לשים את הגוף שלנו במצב של פגיעה. ברוגבי אומרים לך הכל טוב. היינו בג׳ונגל רק לפני כמה שנים ונלחמנו שם. אז את יכולה להכנס לסיטואציה של תיקול. אולי תפצעי, אבל זה בסדר.״

(רונן דורפן)