שמונה שנות התמדה, חמישה אימונים בשבוע ומלגת הצטיינות: כך הפך הרוגבי למרכז חייו של נער בן 14 מתל מונד. "אני שואף להגיע הכי רחוק, המטרה שלי היא 'תל אביב היט'"
בגיל 14, כשרוב בני גילו מתמודדים עם גיבוש זהות, מעמד חברתי, רשתות חברתיות ויתר נושאים המאפיינים את גיל ההתבגרות, יהונתן כבר יודע בדיוק מי הוא: שחקן רוגבי בקבוצת הדרים תל מונד, עם תשוקה בוערת למשחק ושמונה שנות ניסיון על המגרש.
יהונתן יקבל מלגת הצטיינות מטעם המועצה המקומית תל מונד, הכרה בהתמדתו יוצאת הדופן בענף ספורט צומח בישראל.
"הייתי אולי בן 6, אמא ואני חיפשנו חוגים" משחזר יהונתן את תחילת הדרך "עברנו ליד המגרש של הרוגבי והיא הציעה לי כדורגל, לא רציתי, לא התחברתי". אמו, אופירה, ממשיכה: "ביריד חוגים פגשנו שני גברים גבוהים עם חולצות כתומות מתמסרים בכדור לא עגול. הם הזמינו את יהונתן להתמסר, הוא נכנס לזה והחל להתרוצץ שם".
מה שהתחיל כניסיון מקרי הפך מהר מאוד למרכז חייו "בגיל הזה יותר אהבתי את הסביבה, בשונה מחוגים אחרים שהסביבה הייתה יותר רעילה" מסביר יהונתן "ברוגבי הרגשתי שאני מקבל את כל הגב שאני צריך"
לעמוד מול הפחד
דרכו ברוגבי לא הייתה חפה ממכשולים "פחדתי מכל העניין הזה של מגע בהתחלה" הוא מודה "הייתי מקבל כדור, רץ ועוצר לפני המגע" אבל עם הזמן הפחד התחלף בביטחון "עכשיו יש לי מסה, יש לי כוח להיכנס, יש לי את הביטחון" הוא אומר. "אם לא נהיה עם ביטחון עצמי כל המשחק, אנחנו לא נצליח. אף פעם לא הייתי באתגר להגיע למשקל מסוים או מבנה גוף, זה חופשי מאוד, רוגבי מקבל כל גודל וכל גזרה. כשהבנתי שאני הולך להיות פורוורד לקחתי את זה בידיים, התחלתי לשים לב מה אני עושה באימונים. לשפר את ההצלחה במגרש. אני משקיע ואני רואה את התוצאה ומשיג את המטרות ותמיד יש לאן לשאוף".
אופירה רואה כיצד הספורט עיצב גם את אישיותו של בנה "דרך הרוגבי הוא למד לא לפחד, להיות אמיץ ולשעוט קדימה. תכונות שבעבר היוו אתגר – הוא לקח והשתמש בהן כחוזקה ומקור חיובי". אופירה מספרת שמילדות הוא היה עקשן, אבל ברוגבי זה תורגם למעלה חשובה ביותר "אחת התכונות שהן בהחלט נכס, זו הנחישות שלו. זה הצד הטוב של עקשנות. הוא תמיד היה יותר גדול מבני גילו ודרך הרוגבי זה הפך ליתרון מצוין עבורו. הוא חזק וגם מסתדר עם מגע חזק – כך שכל הדחיפות, הגלגולים, התאקלים, הסקראמים הם 'לחם' עבורו. יהונתן ילד עם עוצמה פנימית אדירה. יש לו יכולת להתמודד עם אתגרים ולא להישבר כל כך מהר, שזו תכונה חשובה לספורטאי ובכלל לכל כאדם במציאות שלנו.
"הדרים- הבית השני שלי"
יהונתן יודע שלמאמנים שלו יש חלק משמעותי בהתקדמות שלו במשחק "יש לנו מאמנים מעולים בהדרים, הרמה הכי גבוהה שאפשר להציע. לא סתם זה המקום שאני מרגיש שהוא כמו הבית השני שלי. מועדון מאוד תומך. הם יעשו הכל כדי לעזור לי להשיג דברים. המאמנים מכניסים בנו דרייב של אגרסיביות של לתת מעצמך, זה לא מי שנפצע הכי הרבה אלא מי שלוקח עצמו ונותן מהגוף ומהלב. המאמן שלי שחר (רייכר) אמר לי 'תכנס ואל תחשוב יותר מדי, סמוך על האינסטינקטים שלך, תעשה מה שאתה יודע, תרוץ קדימה'. הכל עניין של מה שהמאמן משדר לשחקן ומה השחקן מפיק מהשידור הזה. קורה אצלנו שיש פציעות, תמיד חוזרים מהדברים האלו. אנחנו תמיד מרימים את הראש להיות במוטיבציה כל משחק".
אופירה, שנחשפת מהצד לפעילות של המועדון, מוסיפה: "הדרים זה באמת אווירת משפחה. תודות לאנשים – תומר, לילי, תומאס, ושאר המאמנים ובראשם המאמן האחד, יחיד ומיוחד – שחר רייכר, שכל שנה מארח בביתו מסיבות סיום עונה, ובמשך השנה דואג לא רק לדחוף אותם באימונים, אלא גם לעשות להם שחרור, גיבוש וכייף".
מחויבות כדרך חיים
יהונתן אינו מסתפק באימונים השגרתיים בלבד ועם הזמן מאתגר את עצמו יותר "הייתי במתכונת של שני אימונים בשבוע, עכשיו אני על 4-5 אימונים" הוא מספר "אני מתאמן גם עם הבוגרים, הייתי בווינגייט כמה פעמים, והתאמנתי שם". המחויבות הזו, כפי שמעידה אמו, תובענית. "שלושה אימונים בשבוע ועוד אימון כוח עד שעות מאוחרות, נסיעה לטורנירים בסופי שבוע שבסופם כל הגוף כואב, לא משאירים הרבה זמן לדברים אחרים". אך יהונתן רואה את הדברים באור אחר: "אני אוהב לראות תוצאות, אני משקיע ואני רואה את התוצאה ומשיג את המטרות. ותמיד יש לאן לשאוף.אני מגיע ממשפחה של אנשים שלא מוותרים בקלות, שואפים להתמדה לאורך זמן ולא לוותר. כל פעם שנשברו לי המשקפיים ברוגבי. פחדתי שאמא שלי תהרוג אותי בבית. אני כן שם לב שאני מקפיד על שעות שינה, לא מפריז במה שאני אוכל, שם דגש על אימונים והשקעה מעבר לאימונים".
מנהיגות טבעית
באחד המשחקים האחרונים, כשהקפטן נפצע, יהונתן לקח את המושכות לידיו. "לקחתי אחריות" הוא מתאר את מה שקרה על המגרש אחרי שאחד השחקנים המובילים נפצע "אמרתי להם 'תרימו ראש, אתם טובים.' ונגמר טוב מאוד, הקבוצה הייתה מרוצה".
גישתו למשחק שונה מהמקובל, הוא מעדיף ליהנות ממשחק מאשר לעקוב אחר התוצאות. בדיוק כך אמר מנהל פיתוח המועדון, שחר רייכר שסיפר: "אחד האבות שאל אותי כמה נגמר המשחק, פתאום חשבתי על זה שלא עקבתי, הכי חשוב שנהנו".
המלגה שיהונתן צפוי לקבל מסמלת עבורו הכרה בערך המאמץ, לא רק בתוצאות, אבל יותר חשוב מזה, הוא גאה שהרוגבי על המפה "בנימוקי השופטים כתבו שהפרס מוענק על התמדה והשקעה ברוגבי" הוא אומר בגאווה. "אני מתרגש שמכירים בספורטאים שמשקיעים ברוגבי".
הרבה יותר מענף ספורט
כפי שהגיע לרוגבי דווקא מההיבט החברתי, יהונתן מדגיש את האווירה המיוחדת בענף "אנחנו מכבדים אחד את השני ברוגבי, יותר מכל ענף ספורט אחר. הקבוצה האויבת היא החברה שלך אחרי המשחק, פתאום יש לך עוד משפחה." אופירה אמו צוחקת כשהיא נזכרת בזה שיהונתן היה נוהג לתאר איך כיסח "יריבים" או כיסחו אותו ואחרי המשחק הם לוחצים ידיים והולכים לאכול המבורגרים ביחד. "זה אחד הדברים הכי נכונים וחשובים שהאיגוד עושה, יוצר תרבות וערכים של משפחה לצד יריבות על המגרש. הכי חשוב לשחק הוגן, להיות ספורטיביים ולהישאר חברים".
יהונתן אינו מסתפק במה שהשיג עד כה ומכוון, גם בגילו הצעיר, הכי גבוה שניתן "אני נותן את כל כולי להגיע לרמות הכי גבוהות, ושואף להגיע לליגה הכי גבוהה – תל אביב היט" הוא אומר בנחישות. "ראיתי את המשחקים שלהם, ראיתי רמה גבוהה ואני שואף להתקדם ולהגיע אליהם. אני שמח לראות שהרוגבי מתפתח בארץ, במהירות גבוהה. אני מקווה לראות את זה צומח עוד ועוד."
בעיני אופירה, בנה מייצג את כל מה שראוי להערכה: "יהונתן מייצג השקעה, התמדה לאורך שנים, רצון להשיג הישגים, להתפתח מקצועית ורצון רב לקדם ולפתח את הענף."
בעולם שבו בני נוער רבים מחפשים את דרכם, יהונתן ירון כבר מצא את שלו – עם כדור לא עגול, על מגרש לפעמים בוצי, במועדון שהפך למשפחתו שנייה.
