לאחר שירות קרבי ומילואים, יובל אליאסוב, שחקן רוגבי ישראלי הגשים חלום והשתלב בקבוצה מקומית בניו זילנד וחזר עם תובנות לחיים ולקהילה.
כשהייתי בן 16 בתחילת י״ב, הייתי בהתלבטות קשה בין להתגייס לקרבי או לעשות ספורטאי מצטיין. התחלתי לבדוק כמה אופציות אפשריות לאיך לקדם את היכולת שלי ואיך להבין יותר טוב איפה אני נמצא אל מול העולם על ידי חוויית רוגבי משמעותית בחו״ל. כשחקרתי עלו כמה אופציות אבל אחת שתפסה אותי במיוחד הייתה לטוס לשחק בניו זילנד שבאותו זמן החזיקו באליפות העולם פעמיים ברצף, הבית הרחוק של הרוגבי העולמי. בראש שלי התחיל להיבנות חלום להגיע לשחק בניו זילנד, ואחרי שבסוף קיבלתי החלטה לעשות שנת שירות ולהתגייס לקרבי החלום לשחק בניו זילנד נאלץ להידחות.
אחרי השירות הסדיר התחלתי לתכנן את ה״טיול הגדול״ כשידעתי שאחת התחנות שאני מייחל להגיע אליהן היא עצירה של כמה חודשים בניו זילנד שבהם אנסה למצוא קבוצה להצטרף אליה. למזלי, דרך שחקן נבחרת ישראל לשעבר גיא דותן שעשה חוויה דומה כמעט 30 שנה קודם לכן קיבלתי המון מידע ואיש קשר בשם ״טים גרסון״ באי הדרומי שמעורב מאוד ברוגבי בניו זילנד ולשעבר גם היה מעורב מאוד ברוגבי העולמי.
כבר קניתי כרטיס טיסה ותכננתי לנסות לשחק בעונה הניו זילנדית של 2024 שנמשכת מפברואר עד יולי. כשפרצה המלחמה ב7 באוקטובר חזרתי ישר למילואים ועשיתי 4 וחצי חודשי מילואים מה שכמובן קצת שינה את התוכניות. כשסיימתי את המילואים וטסתי כבר היה פחות רלוונטי להגיע לעונה של 2024 והחלטתי לדחות בשנה את ההגעה לניו זילנד ובינתיים לטייל. גם כחלק מהטיול שלי זכיתי לחוויות רוגבי מגוונות ומשמעותית כאשר התאמנתי עם קבוצה קטנה שבדיוק פתחו באי שירגאו בפיליפינים, הגעתי לפיג׳י שם זכיתי לראות תרבות מדהימה סביב הרוגבי המקומי, לסמואה שם צפיתי במשחק נגד נבחרת איטליה החזקה ואפילו בהמשך בארגנטינה התאמנתי עם קבוצה מקומית בעיירה ברילוצ׳ה.
תוך כדי יצרתי קשר עם טים הצליחו למצוא לי מקום בקבוצה מקומית שנקראת Pleasant Point.
הקבוצה היא קבוצת קאנטרי ניו זילנדית קלאסית. מקום שבו כל ילד וילדה נולדים עם כדור רוגבי בין הידיים. הקבוצה היא חובבנית אבל כל השחקנים משחקים מגיל 0 אז הרמה יחסית גבוהה. בנוסף בליגה שבה שיחקנו שיחקו המון שחקנים מהאיים הפסיפיים שהמועדונים לא משלמים להם אבל כן מסדרים להם עבודה ודירה וזאת הזדמנות מעולה בשבילם דרך הרוגבי לקדם את עצמם בחיים ובדרך כלל הם שחקנים פיזיים מאוד.
ברגע האחרון חבר שלי לנבחרות נוער דולב גורפיל בחר להצטרף ויחד בפברואר 2025 הגענו למועדון. התחלנו את הקדם עונה ודבר ראשון התרשמנו מכמות השחקנים, בכל אימון הגיעו לפחות 40 שחקנים עבור מועדון של עיירה שהיא בת 1500 תושבים. לאורך העונה למועדון יש את הקבוצה הראשית וקבוצה המשנית שמשחקים בליגות שונות. אני ודולב הצלחנו להתברג בקבוצה הראשונה והתחלנו את העונה.
הדבר שאולי חוויתי כהדבר הכי משמעותי היה התרבות סביב הרוגבי. בניו זילנד זה מסתבר שזה פשוט ידוע שכל שלישי וחמיש זה ימים של אימוני רוגבי בכל המדינה. לכל מועדון יש קלאבהאוס עם בר, חדרי הלבשה עם מקלחות חמות ולפחות 2 מגרשי רוגבי. אחרי כל אימון כולם מתקלחים במועדון ושותים בירה יחד, וכל יום חמישי יש ארוחה חמה שהמועדון מגיש לשחקנים ואוכלים כולם ביחד ארוחה משותפת. החוויה מחוץ למגרש עוזרת להם לייצר את המוטיבציה והרצון של כולם להגיע וגם הופך את המשחק למאוד חברתי ונותן לשחקנים בקבוצה סוג של הפסקה מהבית, מהעבודה, מהילדים ופשוט ליהנות עם החברים ולשחק רוגבי.
כשהתחילה העונה היה לנו משחק כל שבת, מה שנתן אחלה הזדמנות להיכנס לשגרת אימונים מסודרת ואת האופציה להפיק לקחים משבוע קודם וישר ליישם אותם שבוע אחרי דבר שהיה מאוד משמעותי עבורי.
4 וחצי חודשים של העונה עברו במהירות ולמדתי המון שיעורים על רוגבי והתפתחתי כשחקן אבל יותר מזה למדתי על ערכי הרוגבי בקהילה שחייה סובבים את הרוגבי, ואני לוקח איתי חזרה לארץ הרבה מחשבות על איך אפשר לנסות לקדם עוד את הקהילה המצומצמת והקטנה שלנו. הייתה חוויה מדהימה ונקשרתי מאוד למועדון, והמועדון גם מאוד נקשר אלינו השחקנים הישראלים וממש ביקש שנגיד לעוד שחקנים ישראלים להגיע.
